קדמיינות: התשובה האולטימטיבית לדחיינות

מאמר זה מציג את מושג הקדמיינות (Con-crastination ) ואת התרומה של תפיסתה כמיומנות בפני עצמה וכן, בהקשר של ארבע אסטרטגיות יחסים עם מטלות במרחב הזמן.

זכות קיומו של מושג זה, הוא במענה המנוגד והקיים במעלה שנייה, למושג הדחיינות (Procrastination ), המושג שמדגיש את הנטייה האנושית לדחות דברים. כמו שניתן להציג דחיינות טובה ודחיינות רעה, כך ניתן להציג קדמיינות טובה, שאליה מכוון מאמר זה וקדמיינות רעה.
המאמר מציע שני מושגים נוספים: דגירה ופזיזות כדי להבחין ביניהם וכן, את דייקנות, כהבחנה חמישית משלימה.

לאחר היכרות עם ההבחנות ( distinctions ) השונות, המאמר מכוון לצעדים ראשונים במענה לשאלה: מה נדרש כדי להיות
קדמיין אפקטיבי?

מבוא

קדמיינות היא הנטייה להקדים דברים – הנטייה לקיים פעולה מוקדם יותר, פעולה שתוכננה לזמן מוגדר. בתמצית, זה כל הסיפור. כדי לדעת איך מושג כזה צץ ועלה וכיצד הוא משמש כהבחנה אחת מתוך חמש, לגבי היחס שֽלנו לֽמשימות בֽמרחב הֽזמן, עלינו להתחיל בתופעה הראשונה שזוהתה וקיימת כבר שנים רבות: הדחיינות.
הדחיינות מוכרת באופן כללי, כנטייה האנושית לדחות דברים.
מחקרים שונים גילו שנטייה זו, שיש לה ביטוי התנהגותי, כלומר: דחייה בֽפועל של משימות שונות, גדולות כקטנות, היא נטייה אנושית ואוניברסלית. במובן מסוים, היא מהווה פעמים רבות את ברירת המחדל ההתנהגותית כלפי מטלות לביצוע.
פתגם מפורסם ורב-תרבותי, אומר:

"אל תדחה למחר את מה שניתן לעשות היום".
“Never leave till tomorrow that which you can do today”.
~ Benjamin Franklin

עצם קיומו של פתגם זה, מצביע על ההכרה שבתופעת הדחיינות ומכוון לטפל בכך. ברוח סאטירית, נולדה ההגזמה בעברית, שעושה אידיאליזציה לדחיינות:

"אל תדחה למחר את שאתה יכול לדחות למחרתיים!".
“Never put off till tomorrow what may be done day after tomorrow just as well”.
~ Mark Twain
“I never put off till tomorrow what I can possibly do – the day after”.
~ Oscar Wilde

על רצף הזמן, המושג המוקדם יותר הוא הדחיינות. קיומו הוא זה שהביא כשלב ההתפתחותי מאוחר יותר, את מושג הקדמיינות כאנטיתזה אפשרית לתופעת הדחיינות. סדנאות, מאמרים ומחקרים רבים עוסקים בדחיינות, כמו גם בעלייתה של הסוגיה של אימון להפחתת דחיינות. כל אלה מציגים
לא רק את העניין הרב והצורך הלוחץ בנושא זה, אלא גם את היקפו ואת הציון הערכי שבא אתו: דחיינות נתפסת תופעה לא רצויה; רואים בה נטייה רעה; היא נחשבת כהתנהגות שאיננה מקדמת דברים בעולם ואף מעכבת אותם.
הידע הקיים מתאר דחיינות כסוג של הימנעות בזמן הווה, ונותנת לכאורה, לגיטימציה שלא לקיים משהו באותו רגע. משמע: אני דוחה משהו לטובת משהו חשוב יותר ודחוף יותר. ביושרה האישית, נדרש אדם להשיב נכוחה על השאלה: "האם באמת מה שאני הולך לדחות למועד מאוחר יותר, פחות חשוב?"
אמנם, זו דילמה מוכרת של סידור עדיפויות (תיעדוף), במפגש של שני צירים – בין הציר "החשוב" לבין הציר "הדחוף".

למרות ההגדרה לכל אחד משני המונחים (חשוב ודחוף), קורה לעתים שיש קושי להבחין בין השניים. דילמה זו שייכת לתחום הידע של "ניהול זמן". התיעדוף מתקיים בדרך-כלל במצבים של תכנון הזמן, בשעה שהדחיינות, מקבלת את ממשותה כשמגיעה העת לפעול.
במעבר מהתכנון לביצוע, אנו פוגשים את הדחיינות ואת הקדמיינות. בהמשך, יוצגו חלופות נוספות שנגזרות מהמפגש בין שני מונחים אלו.
• האם דחיינות זה רע?
• מתי אולי נכון וראוי לדחות פעולה כלשהי?

דחיינות

נקודת המוצא כאמור, היא: הדחיינות (Procrastination ). דחיינות היא הנטייה לדחות פעולות ומטלות למועד מאוחר יותר, מוגדר או לא מוגדר. דחיין (Procrastinator) יהיה מי שנותן תוקף התנהגותי לנטייה זו, מי שעושה זאת בפועל.
דחיינות – מושגים נרדפים: פעולה מאוחרת, השהייה, הימנעות, המתנה לעיתוי אחר.
בספרו: "לא רציונלי ולא במקרה", מציין פרופ' דן אריאלי מחקרים שעשה עם תופעת הדחיינות. במחקרים אלו, נבחנו בעיקר מצבים בהם סטודנטים דחו "לרגע האחרון" מטלות של כתיבת עבודות. המיוחד במצבים אלה הוא שמדובר בפעילות שקרובה לקו הסיום, "לדקה ה- 90 ", ל- deadline – כלומר, במצבים שמוגדר מועד סיום, מועד גמר. נמצא שבמצבים שבהם בנו את מועד ההגשה מוקדם יותר, כאשר הסטודנטים ביצעו את המטלה שלהם רחוק יותר מהמועד האחרון להגשה, לא רק שלא נפלו בתופעת הדחיינות, אלא הצליחו להפיק עבודות באיכות גבוהה יותר!
החלק החשוב של לא להיות במרחב הדחיינות, הוא העלאה ברמת האיכות של המוצר (העבודה המוגשת, במקרה זה) וכמובן, הבטחה וידיעה שזו הסתיימה והוגשה מבעוד מועד.
• כבר כעת ניתן לראות את היתרון הראשון לקדמיינות – העלאה של רמת האפקטיביות בחיים.
• ההמלצה שתבוא בעקבות זאת, במאמר זה היא: לפתח ולטפח את היותך קדמיין.

מדוע אֽנשים נֽוטים לֽדחות, מֽדוע הֽם דֽחיינים?
אנשים דוחים ממספר סיבות: החל מתוך נורמה תרבותית שקיימת ועד לעובדה שדחיית פעילות מאפשרת לאדם להישאר באזור הנוחות שלו. בכל מקרה, העיקרון הפסיכולוגי המוביל הוא: הקלה רגשית (emotional relief ). בין הגורמים לדחיינות, ניתן להבחין בשלוש תופעות מובילות:

תופעת הֽדב"ה (דלקת בֽקרום הֽחשק): זו אותה תופעה שבה ברגע נתון "לא מתאים", "לא בא לי", "אין לי חשק לכך".
דבר זה יכול להיות מטופל במספר דרכים מאוד פשוטות:
1 . היפוך הכיוון: לראות מדוע זה ממש כדאי – לחולל היבט אופטימי ומענה מעצים לשאלה: "מה ייצא לי מזה?"
2 . להרגיע: תן לרגע הזה של "לא בא לי", לעבור ולגלות שזה לא כל-כך גרוע ואפילו שיכול להיות מצוין.
3 . לזכור את המחויבות עליה הצהרת כחשובה לך, מה שיסייע לך לשנס מותניים וכך, עצם הכניסה לפעולה, תעורר, תפעיל ותעלה את המוטיבציה.

תופעת "ֽזה גֽדול עֽלי": המשימה נתפסת כמשימה גדולה מאוד ו/או מורכבת מאוד, עד כדי כך שדחייתה באותו רגע, גם באופן לא מודע, מאפשר תחושת הקלה שזה יורד ממך באותו רגע.
שתי הטכניקות המוכרות ביותר במצבים אלה הם:
א. חלוקת המשימה לתת-משימות קטנות וברות-עיכול, תוך הקפדה על טיפול בתת-משימה קטנה אחת בכל פעם.
באופן כזה משיגים שלושה דברים:
מתקדמים במשימה, יש השלמה ברורה של חלק ממנה וקיימת תנועה חיובית של התקדמות מוצלחת.

ב. טכניקת פומודורו (the Pomodoro technique ), אשר בסיסה הוא בקיום פעולה כלשהי במשימה, למשך זמן קצוב של 25 דקות בלבד, שלאחריה ניתן ליהנות מהפסקה של חמש דקות. טכניקה זו מבטיחה שהאדם שמקיים אותה, לא דחה וכבר נכנס לפעולה. בהמשך, יתכן ש-"עם האוכל, יבוא התיאבון".

תופעת "ֽזה מֽפחיד": ניתן לומר שזו גרסה דומה לאלו שתוארו, אך הפעם במוקד הוא פחד והירתעות ממפגש עם מה שהמטלה מעוררת:
הנטייה לדחות שיחת טלפון, כי הנושא מפחיד – "ומה אם היא תגיד לי לא?"
הנטייה לדחות פגישה עם אדם אגרסיבי או לא נעים בהיבט אחר – "אין לי כוח אליו, עכשיו"
הנטייה לדחות שיחת פיטורין, מחשש לאי-יכולת לעמוד מול תגובות רגשיות קשות – "איך זה שאתה זורק אותי", "מאיפה אמצא
פרנסה וכסף למשפחה שלי?", "אתה פוגע בכבוד שלי כאדם!".

בכל אחת מהתופעות שתוארו לעיל, יש מצב של השהיית העימות הנדרש מחד, וזכייה ברווח משני של "הקלה רגשית".

בטרם סיום ההתייחסות לדחיינות, יש מקום לציין עוד שני דברים:
א. קיומם של עוגנים תרבותיים לתופעה זו:
בעברית: "אחרי החגים", דחיית כל התחייבות למועד בלתי ידוע, כשלא מוגדר אחרי אילו חגים בדיוק ושל איזו שנה.
בספרדית: "מניאנה" (Ma?ana ), מחר במובן של: "לא היום", כאשר העיתוי מתחיל ממחר ואילך.
בערבית: "בוקרה פיל מישמיש", שמשמעו: "מחר בעונת המישמש" שחולפת מהר ולכן לא מספיקים לקיים.

ב. הבחנה בשלושה סוגים מובילים של דחיינות:
1 . הנטייה לדחות מבלי להגדיר כל זמן שהוא כשהבהירות היחידה היא: "זה לא עכשיו!"
2 . הנטייה לדחות למועד האחרון (ה- deadline), שכבר צוין ושיוצר לחץ של: "עם הגב אל הקיר".
3 . הנטייה לדחות בשני שלבים לא-מודעים: א. למועד האחרון ואז, ב. מעבר למועד האחרון.

האם הדחיינות היא תופעה שלילית? הנחת העבודה במאמר זה היא: כן!
כל המחירים שדחיינות גורמת להם ומעלה אותם, מהווים את הסיבות שלא לדחות.
האם יכולה להיות דחיינות חיובית? מצבים שבהם ההשהייה שהיא השהייה חיובית?
גם כאן, התשובה לשאלה זו והתובנה המוצעת, היא: כן!
כאשר נדרש "זמן התבשלות", "זמן לישון על זה", כמו כאשר תינוק צעיר מעביר זמן באינקובטור בטרם ייצא את בית היולדות,
השיקול וההחלטה הטובה היא לאפשר את ההמתנה הזו – ההשהיה במקרה כזה, מהווה פונקציה חשובה במטרה להגיע לרמה
גבוהה של אפקטיביות, לתוצר המיטבי.
לכן, דחיינות טובה תיקרא בשם: דגרנות.

דגרנות, אינקובציה (Incubation )

מדובר באותה נטייה שחשוב להכיר ולפתח אותה ובעיקר, להבטיח שמבצעים אותה נכון, של שהייה מפתחת ומטפחת עם רעיון
מסוים, משימה משותפת, שבה עדיין חושבים עליה, בוחנים כיוונים שונים, מתייעצים הדדית עם גורמים נוספים וכל זאת, כדי
להבטיח קבלת תוצרת טובה יותר, איכותית יותר.
למשל: כתיבת מאמר זה הטלטל בתהייה, האם לכתוב את הדברים הידועים עד לאותו רגע, או לבחון מצבים ורעיונות נוספים.
כך, המודל הראשון כלל שני צירים וארבעה חלונות.
דגרנות במקרה זה אם כך, היא אנטיתזה לזו של דחיינות.
דגרנות – מושגים נרדפים: השקעת זמן נוסף, הפעלת שיקול דעת, יצירת מרחב להעמקה ולהרחבה, לתת לדברים להבשיל,
היכולת לאפשר רעיונות וכיווני פעולה נוספים, לתת לזמן לתרום, "הזמן יעשה את שלו".

טבלת השוואה קלה תציין את הדברים הבאים:

דחיינות

אוטומט אנושי – מהווה ברירת מחדל לגבי עיתוי

לא אפקטיבי – פשוט: אין תוצאות.

שלילי – נמנע מהתמודדות ומפחית איכות

ערך מוסף של "הקלה רגשית"

דגרנות

בסיס לבחירה – היכולת לבחור עיתוי מאוחר לאור שיקולים.

אפקטיבי – משיג תוצאה.

חיובי – מאפשר השגת תוצרים איכותיים.

ערך מוסף של עושר, עומק והרחבה

הדגרנות חשובה – וזו גם הפונקציה המובילה שלה – בכך שהיא מאפשרת סנכרון של עיתוי עם איכות התוצר. יש בה מחד,
שימוש מושכל ולא אוטומטי, בדחייה. יש הפעלה של שיקול דעת ומענה נבון לשאלה: "מה טוב בדחיית הפעולה?". מאידך, יש
את הבקרה שמציבה אף היא היבט של עיתוי: "עד מתי?".
הציטוט הידוע שמיוחס לוולטייר, פילוסוף וסופר צרפתי:

"טוב יותר הוא האויב של טוב"
"Le mieux est l’ennemi du bien" "Better is the enemy of good" ~ Voltaire

מכוון לכך שתחת כותרת ואף מסווה הפרפקציוניזם, דחייה ללא סוף, תפסיק להיחשב כדגירה על הנושא והצבע שיתקבל יהיה
של: דחיינות.
סוגיית העיתוי לפיכך, מהווה מרכיב נוסף בהתייחסות להבחנה בית ההתייחסויות לסיום הדחייה.
לכך גם התייחס הצייר הספרדי פאבלו פיקאסו, כשאמר:

"ציור אינו נגמר לעולם. אבל יום אחד, מחליטים לעצור אותו".
"A painting is never finished. But one day, one decides to stop it" "Une peinture n’est jamais finie. Mais un jour, on d?cide de l’arr?ter"
~ Pablo Picasso

עם זאת, עמדת המוצא של פיקאסו היא שלא לדחות בכלל. הוא מצוטט: "דחה למחר רק את מה שאתה מוכן למות מבלי שהשלמת אותו".
"Only put off until tomorrow what you are willing to die having left undone." ~ Pablo Picasso
עד כאן, הוצגו שני ממדים של אותה הפעולה – הפעולה של השהייה.
כלומר, פעולת ההשהיה הוצגה עם שתי עמדות כלפיה: חיובית ושלילית.
ועכשיו – אם השהייה )טובה או רעה( היא תזה, מה תהיה האנטיתזה שלה?
התשובה להלן: הקדמה.
הקדמה מהווה אנטיתזה להשהיה ועיכוב, כמו שקדמיינות היא אנטיתזה לדחיינות.
לפני הצגת הקדמיינות וטיפוחה, חשוב להכיר את המונח שאין לו תרגום בעברית: קרסטינציה (Crastination )

מהי קֽרסטינציה?

קרסטינציה משמעה: העברת זמן – הביטוי המוכר בחיי היום-יום הוא: "להעביר את הזמן". סימניה כוללים:
– הזמן עובר
– לא התקיימה כל פעילות שהיא
– במידה שהייתה כזו, הפעילות נעשתה ללא כל כוונה
– כמו לטייל בשדרה ללא מחשבה, כוונה או מטרה כלשהי

קרסטינציה היא שימוש בלתי מוגדר בזמן, זמן פנוי, תוצאות מעורפלות, העסקת עצמך במשימות שאינן קשורות למטרה שלך. באופן כללי, מדובר בבזבוז זמן ובעיסוק בדברים מהנים אחרים. מקור המילה הוא מלטינית: CRASTINUS ,  שמשמעו "של מחר" (כאשר  cras , זה – "מחר").

לפיכך, דחיינות (Pro-crastination) היא פעולה אקטיבית ומכוונת שבאה למנוע את העבודה שיש לבצע ומכאן התוספתPro , שבמקרה זה מהווה באופן המילולי הפשוט: דחייה מהיום למחר.
בשיר "סיפור הארון" של להקת כוורת, מדובר בחבורת אנשים שמחכה בארון כבר הרבה זמן ואשר מעבירים את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן.

"ובתוך הארון יושבת חבורת אנשים שמחכה שם כבר הרבה זמן .
שלמה הרגיש את עצמו מאוד לא נוח בין כל הבגדים
ולידו ישבו ויטורה פרסטו, אייצ'י פאפא ולוגי גרסקו
והעבירו את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן."
"סיפור הֽארון", מאת דֽני סֽדרסון

מי שהתמחו בהעברת זמן ולא מסתפקים בהעברת זמן גרידא, דוחים אקטיבית בעד ( pro) ומאפשרים את עלייתו של מושג הדחיינות ( (procrastination .
הסבר אחר למושג הפרו-קרסטינציה הוא שהוא נולד כמתאר את אותם אנשים שנעשים מקצועיים ((pros פרופסיונליים בהעברת זמן ( (Being Pros in Crastination  עם תפוקה מעטה ביותר.
עכשיו, נעבור לקדמיינות.

קדמיינות

קדמיינותֽ con-crastination-  – כפי שכבר צוין, היא הנטייה להקדים את מה שתוכנן למועד מאוחר יותר.
זו איננה עמדה או התנהגות אוטומטית. ממש לא!
יותר מכך, ברירת המחדל האנושית, שמבוססת על מנגנון ההישרדות, לא תיתן לה את התיעדוף.
הנכונות להקדים פעילות שתוכננה למועד מסוים, יכולה לקרות בסיוע חוש הסקרנות של האדם.
הסקרנות, העניין, קוצר הרוח לחקור ולגלות, העניין שכבר קיים בנושא ושאין רצון "לכבות" אותו, מהווים גורמים מניעים לקיומה של הקדמיינות.
קדמיינות – מושגים נרדפים: פעולה מוקדמת, הקדמה מושכלת, פעולת סקרנות, הטיה לפעולה, יציאה עם השראה, להכות על הברזל בעודו חם.
על-מנת להפוך אותה להיות התנהגות מובילה – יש לבחור בה!
פרדוקסלית, אם אתה מתכנן לדחות, הקדם ובצע זאת כבר עכשיו!
“Procrastinate now, don't put it off”.
~ Ellen DeGeneres

תנאים לפיתוח קדמיינות
1. התנאי הראשון והוא מתמלא כבר בקריאת שורות אלה, הוא: להכיר אותה כנטייה אפשרית.
2. התנאי השני, שנראה פשוט אך דורש התארגנות פנימית לכך, הוא: לבחור! – בחירה עם כוונה מלאה, מהווה את הדרך הטובה ביותר.
3. התנאי השלישי, הוא לקיים את עקרון "הרובד הכפול, שהביטוי שלו הוא: להיות קדמיין בהתייחסות לקדמיינות. ,©" זה קורה כאשר הבחירה מופנית, לא רק אל הקדמת משימות ומטלות שונות שעל סדר-היום אלא, לקדם את ההקדמה בכל פעם, כלומר: לאתגר בממד הזמן את המכוונות להקדים כל דבר שניתן.
כשזה נעשה, חשוב שיישמר המענה לייעוד הפנימי מחד והכוונה והאמונה באפקטיביות שבכך, מאידך.

מקרה בוחן
רני ניהל מרכז מכירות והפצה של חברה גדולה, באחת הערים הגדולות.
בשיחה עם היועץ שלו שהתקיימה ביום רביעי, הוא פרס את הקושי שיש לו עם תפקודו של גבעון, מנהל השיווק שכפוף לו ואשר גויס לתפקיד זה רק לפני שלושה חודשים. התברר, שלא רק שלא נקלט בעבודתו כפי שציפו ממנו, אלא שבנוסף היה מעורב במספר אירועים חריגים שהצביעו על אי-התאמתו לתפקיד ולתרבות הארגונית הייחודית הקיימת באותו ארגון.
בשיחת הייעוץ, הוא קיבל החלטה מושכלת, שבמצב הקיים, יודיע לו על סיום עבודתו ויפטר אותו.
המועד לשיחת הפיטורין נקבע לפגישה השבועית שיש לשניהם ביום שלישי שבשבוע העוקב, אחר-הצהריים.
לאחר שבוע, ביום רביעי, ראה היועץ את גבעון עם לקוח במשרדו.
"מדוע הוא עדיין שם?" שאל היועץ את רני.
מנהל המרכז ענה לו: "אני מחכה לטעות הבא שהוא יעשה ואז, אכעס עליו ואפטר אותו בו-במקום!".
תגובה זו היא דחיינות. החל מכך שהפיטורין לא קרו במועד שנקבע לכך ועד להכרה בקושי הרגשי: "לא נעים לי!"
על זה בדיוק, נסבה השיחה הייעוצית באותו יום.
לו אותו מנהל היה מכיר את הקדמיינות ובוחר בה, איך זה יכול היה להיראות?

  1. הוא היה חושב על כך ותוהה מה יכול להיות טוב ממעשה כזה (משל, שגבעון ימצא מקום אחר, טוב יותר, שבו יוכל ליהנות מחד ולקבל הערכה מאידך. למשל, שמנהל המרכז לא יהיה דרוך בחשש מאירוע לא תקין נוסף שיקרה).
    2. כבר באותו יום בו קיבל את ההחלטה, היה מנווט את הדברים, כולל שיחה עם אגף משאבי האנוש, במטרה לטפל בכך באופן מלא ומסודר (החל ממציאת חלופה במקום אחר בארגון ועד לפרסום מודעת 'דרושים' כדי למצוא מחליף לתפקיד הזה(.
    3. יכול היה לחשוב ולבנות מודל עבודה חדש עם מי שיבוא במקום המנהל המפוטר: אילו נושאים הוא רוצה לקדם, שיוכל להכניס זאת כאחת הדרישות או הציפיות ממי שיתקבל לתפקיד זה בהמשך.
    4. מכיוון שהוא כבר קיבל את ההחלטה לפטר, יכול היה לשאול: מדוע להמתין שבוע עד לישיבה הרגילה, מדוע לא לפגוש אותו כבר תוך יום-יומיים, לאחר הטיפול בנדרש ולהודיע לו? ואז, אם אין סיבה להמתין – להקדים את המועד ואת הרווחים שיבוא מכך.

    קדמיין מתחיל לחשוב, להרהר, לגלגל בראש, לחוש בבטן את המשימה ברגע שהגו אותה.
    גם אם אין הוא יושב וכותב מיד את המאמר שהוא רוצה (למשל, מאמר בנושא מקורי וחדשני ומיוחד כמו: קדמיינות(. הוא כותב טיוטה ראשונית עם הגיגים בנושא זה, או פתקים עם רעיונות ודוגמאות, אותם יעתיק מאוחר יותר לקובץ המתאים.
    מישל דה מונטיין, הוגה צרפתי (מאה 16 ), כתב באחת ממסותיו:

 "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשותו היום"
“Tout ce qui peut ?tre fait un autre jour, peut ?tre fait aujourd'hui"
"Whatever can be done another day, can be done today”.
~ Michel de Montaigne, Essays, Book I, Ch. 20 (1595)

קדמיינות לפיכך, היא נטייה נבחרת, כלומר נטייה שאיננה אוטומטית ושניתן לבחור בה.
קדמיינות (Con-Crastination ) קמה כמושג משלים ומנוגד למושג הדחיינות (Pro-Crastination )
המילה הלטינית pro מדברת על "בעד" ובאותה שפה, המילה con נגזרת מהמילה contra שמשמעה: "נגד". מכאן, שדחיינות היא בעד הרחבת הקרסטינציה, ואילו קדמיינות פועלת נגד הקרסטינציה.

  • לקדמיינות תרומה חשובה ויתרונותיה רבים.
    להלן הבולטים והחשובים שבהם:
    קדמיינות מקדימה את הפעילות החשובה שנדרשת.
    קדמיינות מהווה מיומנות מובחנת ותומכת בפרואקטיביות (*הרחבה על הפרואקטיביות – במאמר נפרד(.
    קדמיינות מעלה את רמת הביטחון והסיכויים שמטלות חשובות יבוצעו.
    יותר מכך – קדמיינות מעלה את הסיכויים שהמטלות יסתיימו במועד שתוכנן ושחשוב היה שיסתיימו.
    קדמיינות, מהווה בו-זמנית, גם סותרן (antidot) וגם חיסון immunization ) ) לתופעה של דחיינות.
    קדמיינות מעלה את רמת האחריות (responsibility  ) של הגורם – אדם, צוות, ארגון – שמפעיל אותה.
    קדמיינות מעלה את רמת השגת התוצאות = האפקטיביות effectiveness)).
    קדמיינות מכניסה באופן מובנה רמה גבוהה של אנרגיה וחיוניות  energy & vitality)).

די ביתרונות אלו כדי לשים הכול בצד, להבין את המשמעות שלה ולאמץ זאת כבר מידית ( אם לא קודם).
לפני שבוחרים בה, כדאי לבחון את אותה השאלה שהוצבה לגבי הדחיינות:
האם ניתן לדבר על קדמיינות חיובית וקדמיינות שלילית?
התשובה היא: כן!
כאשר מתקיים שיקול דעת וכאשר נשענים על סקרנות בריאה וכאשר בוחרים בה, הקדמיינות היא חיובית.
מאידך, כאשה ההקדמה היא אוטומטית, נטולת מחשבה מקדימה ובאה להקל רגשית, פוגשים קדמיינות שלילית.
מעשה פזיזות, היא הקדמה שלילית כאוטומט מסוים, ולכן שמה: נמהרות  (pre-crastination ).

נמהרות

הנמהרות (pre-crastination   ) היא מצב שקיים אף הוא כדי להשיג הקלה רגשית.
בין אם הקלה זו יושבת על חוסר סבלנות או הצורך להוריד מהראש חלק מהמעמסה (ביידיש: "ארופ פון קופ"), ובין אם זו סקרנות ראשונית נטולת חשיבה כלשהי, קל וחומר חשיבה על משמעויות ומה רוצים בעצם להשיג, יש פה משהו יותר אימפולסיבי, שיושב על דחף (כמעט) לא נשלט.
זה יכול להיות במצבים שמישהו לעיתוי הביצוע של המשימה תחת העידוד הלא-מובחן של: "בוא נעשה זאת ונגמור עם זה".
נמהרות – מושגים נרדפים: פזיזות (מארמית: פזיזא), נחפזות, התנהגות של מי שאינו מתון, בהילות, מהירות יתירה, קלות-דעת, העדר סבלנות, קופץ בראש.
במחקר שהוביל דוד רוזנבאום ב- 2014 , נמצא שאנשים יעדיפו לבחור משימה קרובה וזמינה יותר, על-פני חלופה שהיא אולי יותר נכונה ויותר נוחה, רק משום שיש בכך תחושת הקלה (אפילו אם מוטעית בפועל) של "גומרים, הולכים!".
ההגדרה שנתנו לנמהרות (pre-crastination)  היא: "הנטייה להשלים, או לפחות להתחיל, מטלות בהקדם האפשרי, גם על חשבון מאמץ פיזי נוסף" (2014 , עמ' 1 .)
הוא טבע את המושג pre-crastination כסוג של מענה למושג הדחיינות : pro-crastination
[Pre-Crastination: Hastening Subgoal Completion at the Expense of Extra Physical Effort
David A. Rosenbaum, Lanyun Gong, and Cory Adam Potts, 2014]
ההסבר שניתן לכך הוא: "החזקת מטרה בראש מעמיס על זיכרון העבודה ולכן, אם יש דרך לצמצם את עומס הזיכרון , אנשים יעשו זאת. הדחף להפחית את עומס הזיכרון הזה, עשוי להיות כל כך גדול עד כי אנשים מוכנים להשקיע בשביל זה, מאמץ פיזי נוסף". (2014 , עמ' 9 ).

ביטויים של נמהרות:
 מחפשים להשלים מהר מטלות, רק כדי להיפטר מהן מוקדם ככל שניתן.
 ממהרים להשלים משימה מראש, רק כדי לגלות שצריך לחזור ולתקן שגיאות נפוצות היה צריך לדעת שלא לעשותם.
עונים מיד לאימיילים ברגע שהתקבלו, במקום להרהר מעט ולבחון אם לענות ואז – מה ואיך לנסח כתשובה.
מתמודדים קודם עם הדברים הקלים, במקום להתמקד במטלה המשמעותית ביותר ולהקדיש לה את שעות השיא.
משלמים מיד את החשבונות שמגיעים ובכך, נכשלים מלהרוויח את הרבית על ההכנסה קיימת.
כשאנשים אוספים דברים בסופרמרקט, כבר ומיד עם כניסתם וסוחבים זאת עד לסוף החנות, תוך שהם ממשיכים לקנות עד לסוף המסלול, כשמגיעים בחזרה לקופות לשלם – במקום לראות מה שיש ולהתחיל לאסוף בכיוון לקופה.

טבלת השוואה קלה תציין את הדברים הבאים:

קדמיינות

בסיס לבחירה – היכולת לבחור עיתוי מוקדם לאור שיקולים.

אפקטיבי – משיג תוצאה ראשונית ותוצאה סופית.

חיובי – מאפשר השגת תוצרים איכותיים.

ערך מוסף של מענה לסקרנות, בנייה וטיפוח

נמהרות

אוטומט אנושי – מהווה ברירת מחדל לגבי עיתוי

לא אפקטיבי – המאמץ גדול יותר ואין למידה ותובנות.אפקטיבי – משיג תוצאה.

שלילי – נמנע מהתמודדות של חשיבה ושיקול דעת

ערך מוסף של "הקלה רגשית"

עד כאן המודל הבסיסי והמקורי כפי שנראה בציור מספר 1 , להלן:

ארבע התנהלויות בזמן מול משימות 

סיכום לפני הרחבה

תובנות המודל מצביעות על שלוש נקודות מרכזיות אלו, שהחלו מתגובה לדחיינות:
1. ההבחנה בין השהייה טובה לבין השהייה רעה, מה שמניב את ההכרה שיש גם השהייה טובה.
בדרך זו, ניתן להבחין גם בין התנהלות אוטומטית (הדחיינות) לבין זו שדורשת בחירה (הדגרנות(.
2. ההבחנה בין השהייה לבין הקדמה, הבחנה שמניבה את "שינוי הכיוון" בממד הזמן. במובן זה, ניתן לראות שמול התנהגות שעוצרת דחייה, ניתן ליצור ולטפח התנהגות מקדימה.
3. לבסוף, בכל אחת מארבע אופני ההתנהלות, ניתן להפגיש את התגובה האוטומטית עם יכולת הבחירה.

האם קיימת התנהלות שהיא שונה ומובחנת מארבע החלונות שהוצגו?
התשובה: כן!
בהרחבה להלן מוצגת ההתנהלות החמישית, שבאה להוות את השאיפה לאיזון מאחד במרחב של שני הצירים.
זה אומר:
1. להיות במכוונות שלא להקדים ולא להשהות.
2. להיות במכוונות שלא לתת מענה ערכי של מה זה טוב ומה זה רע.
3. לתת מרחב קיום לכל מי שלא נופל באף לא אחת מארבעת אופני ההתנהלות שתוארו עד כה.
התנהלות זו היא הדייקנות.

דייקנות

הדייקנות (Punctuality) באה כדי להתייחס לאלו שאולי לא נכנסים, אף לא לאחד מארבעת אופני ההתנהלות שהוצגו.
דייקנים בהקשר זה הם אלה ששואפים לדייק בהתנהלותם בזמן – לא להקדים ולא לדחות. בין אם זו בחירה שלהם ובין אם זו התנהגות אוטומטית, המכוונות היא להיות במקום "טוב באמצע".
אלה שהתנהגותם אוטומטית, עשויים להיות כאלה מתוך שהם באים מתרבות ומתהליכי סוציאליזציה שהטביעו זאת בהם או מתוך מבנה אישיותי כפייתי שמאלץ אותם להיצמד לחיבור של סדר-יום עם ביצועו הלכה למעשה.
דייקנות – מושגים נרדפים: ביצוע מדויק, תיאום מלא בין תכנון לבין ביצוע, פעולה מגישת JIT – Just in Time ,  סנכרון ותיאום, אפס חריגות בציר הזמן.
ההיבט המקדם והאפקטיבי הוא המיקוד הגבוה שלהם במכוונות למטרה, תוך כוונה לעשותה בדיוק במועדים שקבעו לעצמם. כך גם ניתן יהיה לסמוך עליהם שהם לא יקדימו מחד ולא יאחרו מאידך.
בהיבט שאינו יעיל ופחות אפקטיבי, נמצא את אלה שהם נעדרי יכולת לגמישות ולניידות בביצוע המטלות על ציר הזמן. במצבים כאלה, הם עשויים להתנגש עם אחרים בסביבתם – חברי צוות ו/או מחזיקי עניין אחרים, על התנהלות אחרת.
הטיית הזמן שמופיע בציר העיתוי, מכוון להקדמה או להשהיה.
הדייקנות באה לנטרל הטיה כזו, על-ידי מיקומה במקום מאוזן שביניהן
עד כאן תוספת ההרחבה למודל הבסיסי והמקורי.

שילוב הרחבה זו במודל, נראה בציור מספר 2, להלן:

חמש התנהלויות בזמן מול משימות 

סיום

כדברי הצייר פאבלו פיקאסו, שצוטט לעיל: "ציור אינו נגמר לעולם. אבל יום אחד, מחליטים לעצור אותו". גם מאמר זה לא הסתיים. אני מחליט לעצור אותו ולשלוח אותו אליך עם השאלות הבאות:
1. מה מבין חמשת דרכי הפעולה שצוינוי, הכי משקף אותך?
2. מה אתה בוחר לאמץ מעתה ואילך?
3. בהצלחה!
4. ותודה שקראת מאמר זה.