הדגרנות חשובה – וזו גם הפונקציה המובילה שלה – בכך שהיא מאפשרת סנכרון של עיתוי עם איכות התוצר. יש בה מחד,
שימוש מושכל ולא אוטומטי, בדחייה. יש הפעלה של שיקול דעת ומענה נבון לשאלה: “מה טוב בדחיית הפעולה?”. מאידך, יש
את הבקרה שמציבה אף היא היבט של עיתוי: “עד מתי?”.
הציטוט הידוע שמיוחס לוולטייר, פילוסוף וסופר צרפתי:

“טוב יותר הוא האויב של טוב”
“Le mieux est l’ennemi du bien” “Better is the enemy of good” ~ Voltaire

מכוון לכך שתחת כותרת ואף מסווה הפרפקציוניזם, דחייה ללא סוף, תפסיק להיחשב כדגירה על הנושא והצבע שיתקבל יהיה
של: דחיינות.
סוגיית העיתוי לפיכך, מהווה מרכיב נוסף בהתייחסות להבחנה בית ההתייחסויות לסיום הדחייה.
לכך גם התייחס הצייר הספרדי פאבלו פיקאסו, כשאמר:

“ציור אינו נגמר לעולם. אבל יום אחד, מחליטים לעצור אותו”.
“A painting is never finished. But one day, one decides to stop it” “Une peinture n’est jamais finie. Mais un jour, on d?cide de l’arr?ter”
~ Pablo Picasso

עם זאת, עמדת המוצא של פיקאסו היא שלא לדחות בכלל. הוא מצוטט: “דחה למחר רק את מה שאתה מוכן למות מבלי שהשלמת אותו”.
“Only put off until tomorrow what you are willing to die having left undone.” ~ Pablo Picasso
עד כאן, הוצגו שני ממדים של אותה הפעולה – הפעולה של השהייה.
כלומר, פעולת ההשהיה הוצגה עם שתי עמדות כלפיה: חיובית ושלילית.
ועכשיו – אם השהייה )טובה או רעה( היא תזה, מה תהיה האנטיתזה שלה?
התשובה להלן: הקדמה.
הקדמה מהווה אנטיתזה להשהיה ועיכוב, כמו שקדמיינות היא אנטיתזה לדחיינות.
לפני הצגת הקדמיינות וטיפוחה, חשוב להכיר את המונח שאין לו תרגום בעברית: קרסטינציה (Crastination )

מהי קֽרסטינציה?

קרסטינציה משמעה: העברת זמן – הביטוי המוכר בחיי היום-יום הוא: “להעביר את הזמן”. סימניה כוללים:
– הזמן עובר
– לא התקיימה כל פעילות שהיא
– במידה שהייתה כזו, הפעילות נעשתה ללא כל כוונה
– כמו לטייל בשדרה ללא מחשבה, כוונה או מטרה כלשהי

קרסטינציה היא שימוש בלתי מוגדר בזמן, זמן פנוי, תוצאות מעורפלות, העסקת עצמך במשימות שאינן קשורות למטרה שלך. באופן כללי, מדובר בבזבוז זמן ובעיסוק בדברים מהנים אחרים. מקור המילה הוא מלטינית: CRASTINUS ,  שמשמעו “של מחר” (כאשר  cras , זה – “מחר”).

לפיכך, דחיינות (Pro-crastination) היא פעולה אקטיבית ומכוונת שבאה למנוע את העבודה שיש לבצע ומכאן התוספתPro , שבמקרה זה מהווה באופן המילולי הפשוט: דחייה מהיום למחר.
בשיר “סיפור הארון” של להקת כוורת, מדובר בחבורת אנשים שמחכה בארון כבר הרבה זמן ואשר מעבירים את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן.

“ובתוך הארון יושבת חבורת אנשים שמחכה שם כבר הרבה זמן .
שלמה הרגיש את עצמו מאוד לא נוח בין כל הבגדים
ולידו ישבו ויטורה פרסטו, אייצ’י פאפא ולוגי גרסקו
והעבירו את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן.”
“סיפור הֽארון”, מאת דֽני סֽדרסון

מי שהתמחו בהעברת זמן ולא מסתפקים בהעברת זמן גרידא, דוחים אקטיבית בעד ( pro) ומאפשרים את עלייתו של מושג הדחיינות ( (procrastination .
הסבר אחר למושג הפרו-קרסטינציה הוא שהוא נולד כמתאר את אותם אנשים שנעשים מקצועיים ((pros פרופסיונליים בהעברת זמן ( (Being Pros in Crastination  עם תפוקה מעטה ביותר.
עכשיו, נעבור לקדמיינות.

קדמיינות

קדמיינותֽ con-crastination-  – כפי שכבר צוין, היא הנטייה להקדים את מה שתוכנן למועד מאוחר יותר.
זו איננה עמדה או התנהגות אוטומטית. ממש לא!
יותר מכך, ברירת המחדל האנושית, שמבוססת על מנגנון ההישרדות, לא תיתן לה את התיעדוף.
הנכונות להקדים פעילות שתוכננה למועד מסוים, יכולה לקרות בסיוע חוש הסקרנות של האדם.
הסקרנות, העניין, קוצר הרוח לחקור ולגלות, העניין שכבר קיים בנושא ושאין רצון “לכבות” אותו, מהווים גורמים מניעים לקיומה של הקדמיינות.
קדמיינות – מושגים נרדפים: פעולה מוקדמת, הקדמה מושכלת, פעולת סקרנות, הטיה לפעולה, יציאה עם השראה, להכות על הברזל בעודו חם.
על-מנת להפוך אותה להיות התנהגות מובילה – יש לבחור בה!
פרדוקסלית, אם אתה מתכנן לדחות, הקדם ובצע זאת כבר עכשיו!
“Procrastinate now, don’t put it off”.
~ Ellen DeGeneres

תנאים לפיתוח קדמיינות
1. התנאי הראשון והוא מתמלא כבר בקריאת שורות אלה, הוא: להכיר אותה כנטייה אפשרית.
2. התנאי השני, שנראה פשוט אך דורש התארגנות פנימית לכך, הוא: לבחור! – בחירה עם כוונה מלאה, מהווה את הדרך הטובה ביותר.
3. התנאי השלישי, הוא לקיים את עקרון “הרובד הכפול, שהביטוי שלו הוא: להיות קדמיין בהתייחסות לקדמיינות. ,©” זה קורה כאשר הבחירה מופנית, לא רק אל הקדמת משימות ומטלות שונות שעל סדר-היום אלא, לקדם את ההקדמה בכל פעם, כלומר: לאתגר בממד הזמן את המכוונות להקדים כל דבר שניתן.
כשזה נעשה, חשוב שיישמר המענה לייעוד הפנימי מחד והכוונה והאמונה באפקטיביות שבכך, מאידך.

מקרה בוחן
רני ניהל מרכז מכירות והפצה של חברה גדולה, באחת הערים הגדולות.
בשיחה עם היועץ שלו שהתקיימה ביום רביעי, הוא פרס את הקושי שיש לו עם תפקודו של גבעון, מנהל השיווק שכפוף לו ואשר גויס לתפקיד זה רק לפני שלושה חודשים. התברר, שלא רק שלא נקלט בעבודתו כפי שציפו ממנו, אלא שבנוסף היה מעורב במספר אירועים חריגים שהצביעו על אי-התאמתו לתפקיד ולתרבות הארגונית הייחודית הקיימת באותו ארגון.
בשיחת הייעוץ, הוא קיבל החלטה מושכלת, שבמצב הקיים, יודיע לו על סיום עבודתו ויפטר אותו.
המועד לשיחת הפיטורין נקבע לפגישה השבועית שיש לשניהם ביום שלישי שבשבוע העוקב, אחר-הצהריים.
לאחר שבוע, ביום רביעי, ראה היועץ את גבעון עם לקוח במשרדו.
“מדוע הוא עדיין שם?” שאל היועץ את רני.
מנהל המרכז ענה לו: “אני מחכה לטעות הבא שהוא יעשה ואז, אכעס עליו ואפטר אותו בו-במקום!”.
תגובה זו היא דחיינות. החל מכך שהפיטורין לא קרו במועד שנקבע לכך ועד להכרה בקושי הרגשי: “לא נעים לי!”
על זה בדיוק, נסבה השיחה הייעוצית באותו יום.
לו אותו מנהל היה מכיר את הקדמיינות ובוחר בה, איך זה יכול היה להיראות?

1. הוא היה חושב על כך ותוהה מה יכול להיות טוב ממעשה כזה (משל, שגבעון ימצא מקום אחר, טוב יותר, שבו יוכל ליהנות מחד ולקבל הערכה מאידך. למשל, שמנהל המרכז לא יהיה דרוך בחשש מאירוע לא תקין נוסף שיקרה).
   2. כבר באותו יום בו קיבל את ההחלטה, היה מנווט את הדברים, כולל שיחה עם אגף משאבי האנוש, במטרה לטפל בכך באופן מלא ומסודר (החל ממציאת חלופה במקום אחר בארגון ועד לפרסום מודעת ‘דרושים’ כדי למצוא מחליף לתפקיד הזה(.
   3. יכול היה לחשוב ולבנות מודל עבודה חדש עם מי שיבוא במקום המנהל המפוטר: אילו נושאים הוא רוצה לקדם, שיוכל להכניס זאת כאחת הדרישות או הציפיות ממי שיתקבל לתפקיד זה בהמשך.
   4. מכיוון שהוא כבר קיבל את ההחלטה לפטר, יכול היה לשאול: מדוע להמתין שבוע עד לישיבה הרגילה, מדוע לא לפגוש אותו כבר תוך יום-יומיים, לאחר הטיפול בנדרש ולהודיע לו? ואז, אם אין סיבה להמתין – להקדים את המועד ואת הרווחים שיבוא מכך.

   קדמיין מתחיל לחשוב, להרהר, לגלגל בראש, לחוש בבטן את המשימה ברגע שהגו אותה.
   גם אם אין הוא יושב וכותב מיד את המאמר שהוא רוצה (למשל, מאמר בנושא מקורי וחדשני ומיוחד כמו: קדמיינות(. הוא כותב טיוטה ראשונית עם הגיגים בנושא זה, או פתקים עם רעיונות ודוגמאות, אותם יעתיק מאוחר יותר לקובץ המתאים.
   מישל דה מונטיין, הוגה צרפתי (מאה 16 ), כתב באחת ממסותיו:

 “כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשותו היום”
“Tout ce qui peut ?tre fait un autre jour, peut ?tre fait aujourd’hui”
“Whatever can be done another day, can be done today”.
~ Michel de Montaigne, Essays, Book I, Ch. 20 (1595)

קדמיינות לפיכך, היא נטייה נבחרת, כלומר נטייה שאיננה אוטומטית ושניתן לבחור בה.
קדמיינות (Con-Crastination ) קמה כמושג משלים ומנוגד למושג הדחיינות (Pro-Crastination )
המילה הלטינית pro מדברת על “בעד” ובאותה שפה, המילה con נגזרת מהמילה contra שמשמעה: “נגד”. מכאן, שדחיינות היא בעד הרחבת הקרסטינציה, ואילו קדמיינות פועלת נגד הקרסטינציה.

• לקדמיינות תרומה חשובה ויתרונותיה רבים.
  להלן הבולטים והחשובים שבהם:
  קדמיינות מקדימה את הפעילות החשובה שנדרשת.
  קדמיינות מהווה מיומנות מובחנת ותומכת בפרואקטיביות (*הרחבה על הפרואקטיביות – במאמר נפרד(.
  קדמיינות מעלה את רמת הביטחון והסיכויים שמטלות חשובות יבוצעו.
  יותר מכך – קדמיינות מעלה את הסיכויים שהמטלות יסתיימו במועד שתוכנן ושחשוב היה שיסתיימו.
  קדמיינות, מהווה בו-זמנית, גם סותרן (antidot) וגם חיסון immunization ) ) לתופעה של דחיינות.
  קדמיינות מעלה את רמת האחריות (responsibility  ) של הגורם – אדם, צוות, ארגון – שמפעיל אותה.
  קדמיינות מעלה את רמת השגת התוצאות = האפקטיביות effectiveness)).
  קדמיינות מכניסה באופן מובנה רמה גבוהה של אנרגיה וחיוניות  energy & vitality)).

די ביתרונות אלו כדי לשים הכול בצד, להבין את המשמעות שלה ולאמץ זאת כבר מידית ( אם לא קודם).
לפני שבוחרים בה, כדאי לבחון את אותה השאלה שהוצבה לגבי הדחיינות:
האם ניתן לדבר על קדמיינות חיובית וקדמיינות שלילית?
התשובה היא: כן!
כאשר מתקיים שיקול דעת וכאשר נשענים על סקרנות בריאה וכאשר בוחרים בה, הקדמיינות היא חיובית.
מאידך, כאשה ההקדמה היא אוטומטית, נטולת מחשבה מקדימה ובאה להקל רגשית, פוגשים קדמיינות שלילית.
מעשה פזיזות, היא הקדמה שלילית כאוטומט מסוים, ולכן שמה: נמהרות  (pre-crastination ).

נמהרות

הנמהרות (pre-crastination   ) היא מצב שקיים אף הוא כדי להשיג הקלה רגשית.
בין אם הקלה זו יושבת על חוסר סבלנות או הצורך להוריד מהראש חלק מהמעמסה (ביידיש: “ארופ פון קופ”), ובין אם זו סקרנות ראשונית נטולת חשיבה כלשהי, קל וחומר חשיבה על משמעויות ומה רוצים בעצם להשיג, יש פה משהו יותר אימפולסיבי, שיושב על דחף (כמעט) לא נשלט.
זה יכול להיות במצבים שמישהו לעיתוי הביצוע של המשימה תחת העידוד הלא-מובחן של: “בוא נעשה זאת ונגמור עם זה”.
נמהרות – מושגים נרדפים: פזיזות (מארמית: פזיזא), נחפזות, התנהגות של מי שאינו מתון, בהילות, מהירות יתירה, קלות-דעת, העדר סבלנות, קופץ בראש.
במחקר שהוביל דוד רוזנבאום ב- 2014 , נמצא שאנשים יעדיפו לבחור משימה קרובה וזמינה יותר, על-פני חלופה שהיא אולי יותר נכונה ויותר נוחה, רק משום שיש בכך תחושת הקלה (אפילו אם מוטעית בפועל) של “גומרים, הולכים!”.
ההגדרה שנתנו לנמהרות (pre-crastination)  היא: “הנטייה להשלים, או לפחות להתחיל, מטלות בהקדם האפשרי, גם על חשבון מאמץ פיזי נוסף” (2014 , עמ’ 1 .)
הוא טבע את המושג pre-crastination כסוג של מענה למושג הדחיינות : pro-crastination
[Pre-Crastination: Hastening Subgoal Completion at the Expense of Extra Physical Effort
David A. Rosenbaum, Lanyun Gong, and Cory Adam Potts, 2014]
ההסבר שניתן לכך הוא: “החזקת מטרה בראש מעמיס על זיכרון העבודה ולכן, אם יש דרך לצמצם את עומס הזיכרון , אנשים יעשו זאת. הדחף להפחית את עומס הזיכרון הזה, עשוי להיות כל כך גדול עד כי אנשים מוכנים להשקיע בשביל זה, מאמץ פיזי נוסף”. (2014 , עמ’ 9 ).

ביטויים של נמהרות:
 מחפשים להשלים מהר מטלות, רק כדי להיפטר מהן מוקדם ככל שניתן.
 ממהרים להשלים משימה מראש, רק כדי לגלות שצריך לחזור ולתקן שגיאות נפוצות היה צריך לדעת שלא לעשותם.
עונים מיד לאימיילים ברגע שהתקבלו, במקום להרהר מעט ולבחון אם לענות ואז – מה ואיך לנסח כתשובה.
מתמודדים קודם עם הדברים הקלים, במקום להתמקד במטלה המשמעותית ביותר ולהקדיש לה את שעות השיא.
משלמים מיד את החשבונות שמגיעים ובכך, נכשלים מלהרוויח את הרבית על ההכנסה קיימת.
כשאנשים אוספים דברים בסופרמרקט, כבר ומיד עם כניסתם וסוחבים זאת עד לסוף החנות, תוך שהם ממשיכים לקנות עד לסוף המסלול, כשמגיעים בחזרה לקופות לשלם – במקום לראות מה שיש ולהתחיל לאסוף בכיוון לקופה.

טבלת השוואה קלה תציין את הדברים הבאים: